בראיון לערוץ 10, ערוץ הכלכלה, בתוכנית "כללי המשחק", פרופ׳ ליאו ליידרמן מצייר תמונת מקרו רחבה שמחברת בין אי הוודאות הגלובלית לבין הדינמיקה המקומית בישראל. את הדיון הוא פותח במה שהוא מזהה כמסקנה הבולטת ביותר מהשיח העולמי בסגנון דאבוס: חיפוש אחר סדר עולמי חדש, או אפילו אי סדר, כשברקע סגנון ניהול המשברים והמו"מ של דונלד טראמפ. ליידרמן מדגיש שהשילוב בין איומים דרמטיים בתחומי סחר וביטחון לבין חתירה להסכמות מטלטל את השווקים בזמן אמת, בעיקר דרך פסיכולוגיה, רגשות וסנטימנט, ופחות דרך נתונים קרים בלבד. מכאן הוא גוזר גם מסר פרקטי: לא מנסים לתזמן את השוק, אלא בונים החלטות לטווח ארוך.
בהמשך הוא מתאר את המגמות הבולטות שהוא מזהה בשווקים בשנה האחרונה: דיברסיפיקציה גלובלית שמתחזקת, מעבר לחיפוש מנועי צמיחה מעבר לארצות הברית, והתחזקות עניין באירופה ובאסיה כאזורים שמושכים תשומת לב מחודשת. ליידרמן מציין את אסיה כמנוע צמיחה מרכזי של הכלכלה העולמית ומצביע גם על שינוי בתוך שוק המניות האמריקאי עצמו, עם מעבר תשומת לב מהענקיות המובילות למניות בינוניות וקטנות, לצד חזרה של השווקים המתעוררים לשיח ההשקעות. מבחינתו, אם העולם אכן נכנס לתקופה של שינוי סדרי עדיפויות גאופוליטיים וכלכליים, פיזור הוא לא סיסמה אלא פתרון.
בזירה הישראלית ליידרמן מתייחס לשאלת דירוג האשראי ומדגיש שבשיחותיו עם גורמי דירוג נבחנים פרמטרים כמו צמיחה, ריבית ומדיניות פיסקלית, אך הוא מצביע על ירידה משמעותית בפרמיית הסיכון של ישראל כפי שהיא משתקפת במדדים פיננסיים, ועל חוסן שמגיע גם מהצד הריאלי וגם מהצד השוקי, דרך בורסה ושקל חזקים. בתוך כך הוא עובר למדיניות הריבית וטוען שכאשר ציפיות האינפלציה נמוכות והתחזיות של מרבית האנליסטים מתחת ל-2 אחוז, הכיוון צריך להיות הורדת ריבית מדודה, עם יעד אפשרי לסביבה של 3 עד 3.5 אחוז בהמשך השנה, בדומה לרמה שהוא מעריך גם בארצות הברית.
לקראת סיום הוא נוגע בשאלה הרגישה של לחצים פוליטיים על בנקים מרכזיים ומנסח קו ברור: עצמאות הבנק המרכזי היא תנאי יסוד ליציבות, וההיסטוריה מלמדת שפגיעה בעצמאות הזו מסתיימת באינפלציה ובאיבוד אמון. לצד זה הוא מבהיר שהתבטאויות וביקורת מצד הדרג הפוליטי הן לגיטימיות, כל עוד ההחלטות עצמן נשארות מקצועיות, לפי היעדים והכלים שקובע החוק, גם כשהדבר אינו נוח למקבלי החלטות.
